בת ארבע

ארבע שנים חלפו. קשה לאמוד את הזמן הזה. כאילו נצח חלף מאז.

כדרכם של מאורעות משני חיים, לתאריכים יש את היכולת הזו לגעת ולהזכיר ולו בעצם התאריך. בחודשים האחרונים, מאז ה-25 לחודש אפריל, הצצתי מדי בוקר בזיכרונות שפייסבוק העלה לי מ-2012. זה קצת כמו להסתכל על דמות בסרט שכבר ראית, לדעת מה הולך לקרות אבל הדמות שם, על המסך, עדיין לא יודעת. ואיזה מזל שלא. אני חושבת שחוסר הידיעה מעניק לנו הרבה כוחות שהיו נמנעים מאיתנו אילו היינו יודעים מראש איך יסתיים הסרט של החיים שלנו.

השנה הסתיימו הינשופים ותכיפות הביקורים בתל השומר ירדה דרמטית. רפואית המצב יציב. סיים שיט, דיפרנט דיי. הריאות עדיין ככה ככה. אין שיפור, אך גם לא החמרה. העיניים מסבות לי ייאוש, תסכול ועצב. לא אומר ייסורים, כדי להשאיר קצת פרופורציה, אבל יש ימים שזה בהחלט מתקרב לשם.
עברתי ניתוח נוסף לפני כחודש, ניתוח שכבר עברתי באוגוסט שעבר- איטום פתחי הניקוז של העיניים. הם נפתחו, החצופים. קיוויתי לחוש הקלה משמעותית לאחר הניתוח האחרון, כשם שקרה לאחר הניתוח הקודם. זה לא קרה. אני מורטת לעצמי את העיניים השכם והערב, משקה אותן בטיפות שונות וכמעט לא שורדת יום בלי לעצום אותן בצהריים. מתגעגעת לעיניים שלי מפעם, מתכננת ניתוחים שישיבו לי את מראן הקודם ויודעת שלא אאזור אומץ לעשות אותם כדי לא לפגוע במעט שכן עובד.
חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר.

השנה האחרונה הייתה שנה רעה מאוד, שנה מטלטלת וקשה, שנה שמתחרה בקלות על התואר השנה הגרועה בחיי. והיא טרם הסתיימה, החצופה, וגם לא ההתמודדויות שלי. שוב זמן שינוי, וכמו תמיד זה לא נתון לבחירה שלי. מרקורי הזה, מישהו צריך לרקוח שיקוי מציפורני עטלפים וזנבות עכברים כדי שיחזור לנוע קדימה. עד אז אני משתמשת בדרך היחידה שאני יודעת שעובדת: להשיב לשנה הזו כגמולה בכל האתגרים הספורטיביים שאני מסוגלת לחשוב עליהם. כי התנועה והספורט שהיו עבורי הדרך המהירה והנכונה לעמוד על הרגליים ולהחלים (עם דגש על המים) הפכו בשנה האחרונה לשסתום שחרור, לדרך מילוט, למאזני אנרגיה. בלי ששמתי לב וללא שום תכנון, נוצר מהלך כזה שבו ככל שהחיים מטלטלים אותי חזק, אני מרגישה צורך להוציא את אותה כמות של אנרגיה בספורט, באתגר שואב או בהתמודדות משמעותית.

כתבתי בעבר שאני חובבת שערי ניצחון. ובכן, בחיים האמיתיים אין לנו הרבה כאלו, ובוודאי לא בהתמודדויות הקשות והסיזיפיות של החיים: גידול ילדים, בעיקר אלו עם הצרכים המיוחדים, החלמה ממחלה, תחזוק עסק. ועוד כמה, יש לי עוד כמה באמתחתי 😉 . ההתקדמות נמדדת במילימטרים ולעיתים תכופות אחרי ה"צעד קדימה" מגיע ה"שניים אחורה". זו הייתה ההתנהלות הקבועה של החיים שלי בשנה האחרונה. כך שהחלטתי להשיב לחיים כגמולם. When the tough gets going, the going gets tough. או משהו כזה :-P. אני קמה בבוקר ומרגישה שאני חייבת להניע את עצמי, להטעין את עצמי באנרגיה קינטית כדי להתחיל את היום. קמה לפעמים כואבת מבפנים או מבחוץ- ובלי התנועה אני לא יכולה לדמיין את היום. מעטים הימים בחודשים האחרונים בהם לא התנעתי את עצמי בבוקר באיזשהי פעילות. שחיה, חתירה, רכיבה, צעידה, טיול ארוך. אין לי ענין במדידת זמנים או מרחקים ולא בתחרויות. רק בהרפיית הנפש. התנועה מאפשרת התמקדות פנימית אחרת; הנפש שוכחת את הכאב הפנימי ומתמקדת במאמץ החיצוני, הגופני. הגמול הוא כמעט מיידי ומחזיק מעמד מספר שעות…  עד שהמציאות דופקת חזק בדלת (אני לא נמצאת עכשיו בבית, נסי מאוחר יותר!).
ברגעים הקשים אני יכולה להיזכר ולשמוח שאני מטיילת מדי שבועיים, צולחת גבים ומטפסת על כל הר שיוסי מוצא על המפה. שאני שוחה. שאני שוחה בים. ששחיתי עשרה קילומטרים בים! שהתגברתי על הפחד הגדול ביותר שלי ואני שוחה מעל סלעים שחורים! מפחידים! שכבר לא מפחידים אותי יותר! שלמדתי קצת לגלוש ואם החיים לא יתנהגו יפה בזמן הקרוב אני עשויה לקנות גלשן! וללמוד *ממש* לגלוש. אולי, אם אתגבר על הפחד! ויש לי עוד תוכניות מגירה, קטנות וגדולות. גורו לכם חיים, היזהר לך מרקורי. וכדרכי מאז המחלה, אני לא מתכוונת לחכות למאורע מיוחד כדי להגשים חלום כזה או אחר. כאן ועכשיו ומהר והרבה. אוספת חוויות ורצוי עם הרבה תמונות 😉

אז לחברים ששואלים אותי מאין האנרגיות לעשות כ"כ הרבה, הנה, זה הסוד שלי 🙂