מהבוקר אני בתחושת התרגשות והצפה רגשית משני אירועים שלכאורה אינם קשורים, אבל הם נמצאים על שני קצוות של ציר הזמן שלי. הראשון הוא יום השחרור שלי מבית החולים- היום לפני חמש שנים. המילים שכתבתי כשחזרתי הביתה והמילים שכתבה לי מיכל, חברתי החכמה והאהובה מאוד, צפו היום והציפו חוויות, זכרונות והתרגשות.
השני הוא לכאורה אירוע סתמי- הלך המנוע של חוני המעגל, תנור הגרנולה שלי, ואני במתח ולחץ האם יתוקן והאם יעבוד עד מחר- יום המפעל שלי, והתרגשות והקלה לאחר ששמעתי שהטכנאי ידאג למנוע עוד היום. הלחץ וההתרגשות עלו וגאו עד שעצרתי בצד הדרך לבכות ולשחרר את הדמעות.
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כ-3.5 חודשים. אחרי כמה חודשים של ריצה בקצב בינוני-מהיר על מסילת החיים האמיתיים הרגשתי, הבנתי, כמה הייתי במשבר, עוד הרבה אחרי שחשבתי שיצאתי ממנו. לפני מספר חודשים הבנתי שהמראתי מספיק גבוה כדי להבין שעכשיו באמת, אבל באמת יצאתי ממנו.
כי זה הענין עם משברים ותקופות מטלטלות בחיים. אתה מבין כמה עמוק בוססת בבוץ (בוצצת בבוס?) רק כאשר אתה יוצא ממנו. אנחנו נותנים לעצמינו "תקופות חסד" קצובות לאחר אירועים מטלטלים ולאחריהן אנו מצפים "לחזור לעצמינו". גם הסביבה, כמובן, משדרת את זה. במודע וגם לא במודע. יש פרקי זמן 'הגיוניים' בהם אפשר לשקוע ואח"כ, אחר כך מספיק ודי. צריך לחזור לתפקוד. יש לנו קונספציות בנוגע ל"כמה זמן" משבר אמור לקחת, ואנחנו ביקורתיים הן כלפי עצמינו והן כלפי אחרים.
אבל לנפש שלנו יש את הקצב שלה, והוא איטי בהרבה ממה שהמוח שלנו, או אנשים מהצד, סבורים שהוא אמור להיות. היא לוקחת לה את הזמן לעכל, לחלחל, להפנים, להתמודד, לשאוב, להשתרש, להאמין, ללמוד, להתחזק, ואין דרך להאיץ בה. יתרה מזאת, ההבנה האמיתית של גודל ועומק המשבר מגיעים, כמו בטיפוס על הר גבוה, רק כאשר מגיעים לפסגה. באמצע הדרך אנחנו יכולים לראות שהעפלנו ואנחנו גבוהים יותר מהביצה בה דשדשנו קודם, אבל רק כשנגיע לפסגה אפשר יהיה לראות את מלוא עמק (ועומק) המשבר והקושי.
אחרי השחרור חזרתי לתפקוד שוטף מהר מאוד, ואחרי שהסתיימו טיפולי הפוטו, באוקטובר 2014, שנתיים וחודשיים אחרי השחרור, כבר היה נדמה לי שהתרחקתי מספיק מהמחלה ו"הגיע הזמן" לחזור לעצמי. ואכן הייתי פעילה ותפקודית, אבל משהו היה חסר, והרגשתי את זה. רק אני ידעתי שאני לא לגמרי אני. ידעתי שקודם הייתה שם מכונית עם כפתור של טורבו. נשארה מכונית חזקה, אבל בלי כפתורי פלא. תהיתי לאן נעלם הכפתור של הצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג והאם השתניתי באופן בלתי הפיך. לעיתים קרובות מלמלתי לעצמי (ולחברים) ש"אני צריכה לעשות משהו בקשר לעסק שלי" שהתקיים על מוד 'הישרדות' במשך זמן רב, אבל לא מצאתי את הכוחות והמשאבים לכך. היו לי משאבים מוגבלים והם שימשו לנחוץ ביותר. העסק ובעיקר השינוי והדחיפה עליהם חלמתי, דרשו כוחות ומשאבים גדולים יותר, ואלו לא היו בנמצא.
לפני כמעט שנה קרה משהו קטן שגרם לי לחרדה קטנה בנוגע לעסק שלי. פעלתי כמי שכפאו השד, צעד קטן ועוד צעד, אבל גיליתי שלמרות ולצד החרדה, אני מתקדמת ומתגלגלת קדימה. עוד צעד ועוד אחד- והחרדה נעלמה ופתאום כבר עליתי על מסלול של הילוך שני ואז שלישי, ובלי להרגיש כמעט, מצאתי את עצמי טסה בהילוך חמישי כשהרוח מבדרת את שערי.
כל כך הרבה דברים קרו בחודשים האחרונים שאני לא מספיקה לעקוב אחריהם. השנה הזו עברתי למוד עשיה בקצב טורבו והסיפוק והאושר גדולים באותה מידה ככמות הרעיונות והתכנונים העתידיים. העתיד צופן בחובו הרבה תוכניות ואתגרים וזה כשלעצמו מהווה דלק בעירה.
הפניית משאבים לכיוון העסק שלי הבהירה לי שהשארתי מאחורי את תקופת הקושי והמשבר, הלבטים והחיפושים. מצאתי את האש, את זיקוקי הדינור, את הצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מצאתי את ההנאה וההנעה, ועל הדרך מצאתי גם את אהבת חיי 🙂
נ.ב. 1
חברות הביטוח היכונו היכונו! חמש שנים אחרי כבר אפשר כבר לבטח אותי כאחד האדם!
נ.ב. 2
התנור בסדר, יש מנוע חדש ומחר יהיה יום מפעל פורה 😉
במזל סרטן 